רגע אחד לפני

על רגעי מעבר, התחלות חדשות והאומץ לבחור בדרך אחרת

אני כותבת את המילים האלה ברגע של בין לבין. עדיין בגן, אבל בעוד חודש – אני פותחת את הדלת של הביתה. עדיין חלק ממסגרת מוכרת, וכבר עומדת על הסף של התחלה חדשה. בין ההתרגשות לפחד. בין הקצב הישן לדרך שאני בוחרת.

בין מי שהייתי – למי שאני מתחילה להיות.

שנים עבדתי בתוך מסגרות: מוסדות, גנים, בתי ספר. גם ההכשרה שלי כמורה הובילה לשם.

ולא שלא הרגשתי שליחות – תמיד הבאתי את עצמי, יצרתי חיבורים, אבל בפנים משהו לחש בעקשנות:

יש בי עוד מתנות שעוד לא נפתחו אל העולם. יש דרך אחרת – והיא מחכה לי.

האמת? לא תכננתי שזה יקרה עכשיו. חשבתי שזה ייקח עוד שנה או שנתיים. אולי כי פחדתי.

אולי כי האמנתי שאי אפשר באמת להתפרנס ממה שאני עושה. אולי כי התרגלתי לחשוב שכשכירה יש יותר ביטחון.

ואז משהו השתנה במסגרת שעבדתי בה. בהתחלה – אכזבה, פחד, תוכניות מתפרקות.

אבל כעבור יום-יומיים, כשהתרחקתי מהסערה, ראיתי: זה לא פירוק – זו הזדמנות.

כאילו היקום לוחש: בר, את מוכנה. זה הזמן. ופתאום משהו בי פתאום נרגע.

מתוך הייאוש הקטן נולדה החלטה בהירה: לקחת את זה כהזדמנות.

מאותו רגע התחילו להגיע השראות, חלומות, רעיונות.הכול זרם – כאילו רק חיכה שאסכים. אז הנה אני, רגע אחד לפני.עם לב פועם, עיניים פתוחות, ודלת שנפתחת הַבַּיְתָה. ואני רק מאחלת לעצמי – להמשיך להקשיב לדרך.

היא תמיד יותר חכמה ממי שהולך בה.

צידה לדרך

לפעמים השינויים שמפחידים אותנו הם בדיוק הדלת שאנחנו מחכים לה.

כשמשהו נסדק – זה לא סוף, אלא פתח.

נסו לשאול את עצמכם: מה אם מה שנראה כקריסה, הוא בעצם מתנה?